ברוכים/ות השבים/ות

ברוכים/ות השבים/ות הביתה. התגעגענו. כתבו לנו מה העניינים אכתם/ן, התעדכנו באירועים הקרובים או סתם תשוטטו באתר היפה שלנו...

קישורים שימושיים
צרו קשר

03-0005556677

יעקוב וסרמן 10, תל-אביב, יפו (שלוחת יפו)

יוסף אהרונוביץ' 05, חולון (שלוחת חולון)

 

bogriamchina@gmail.com

היו הראשונים לקבל את התל"מאון

© 2023 by Melule content

Search
  • בוגרי מכינת תל"ם

בין ערביים בחצות הליל/אריאל אופיר

קראתי פעם שכל החיים נכנסים לפה של אדם ממוצע במהלך השינה עשרים ושלושה ברחשים ושבעה עכבישים, ועכשיו אני יושבת לי בתוך עננת הברחשים שבפנים שלי ולא מבינה איך אחד עוד לא נכנס לי גם לפה. או אפילו לאף. ללא הצלחה אני מנסה להעיף את הילת הברחשים מפני. עובר לי בראש שהנוף שמולי הוא מהפשוטים שיש אבל עדיין מהיפים ביותר, ושבארץ אין כאלה. טבע שהוא כל כך טבע, טבע אמיתי ונקי כל כך שזה מרגיש מזויף, ושאם היינו בארץ כבר מזמן היה איזה סלע עם מלא מסטיקים וחריטות של ישראלים שרצו להביע את חותמם. להראות שהם חזקים מהטבע. שהם ניצחו אותו בכזו קלות.

זווית השמש נקרעת בין קיפולי המכתש והאגם נפרס בצל הכחלחל שחרחר שנוצר, והכל מתנקז עד לספסל שבסופו. תקוע בפרצוף של אמא טבע האימתנית. בלונדיני מזוקן יושב עליו בזמן שחברה שלו מצלמת אותו. הוא קם כדי להצטלם תוך כדי שהוא שוטף את השיער שלו באגם. זה נראה לו מגניב.

אני בכלל חושבת על זה ששלו לי כרגע, ושעוד חמישים ושניים ימים זה נגמר. השלווה הזו. עוד חמישים ושניים ימים אני מתרוצצת כמו עלוקה קטנה על ירוק זית במגפי ליצנים מזופתות וצורחת ״כן המפקדת״ עד שישמעו אותי מסין, וששם תיגמר השלווה שלי. אולי היא תיגמר כבר בשיחה הראשונה מגילי, שתשאג עלי איפה החולצה ההיא שללא מוצא היא מחפשת כבר כמה ימים, ושזו אשמתי כרגיל.




התיירים שמטיילים במסלול הולכים עם בגדי טיולים רציניים. רציניים מדי .ואני חושבת על זה שמי צריך מכנס טיולים להליכה של שבע מאות מטרים בגג, ושנעלי הטיולים שלהם חדשות לגמרי. אני מתבוננת למטה וקולטת שרק הנעלים שלי ישנות. ממש ישנות. הן עברו הרבה. ושממש כמו ששרתי עכשיו במשך שנה שלמה, ׳הנחתי לרגלי ללכת למקום שליבי אוהב׳ איתן, ושזה לא משנה אם זה אדמת הרד וולווט באיסלנד או החול הזהוב של חולון או בכלל המראה החצי צהוב חצי ירקרק של שדות האורז בתאילנד.

מבעד לזגוגי משקפיה הנראים כשני דגים מגודלים הצפים באקוורימים מעוגלים, אימי קראה לי. ״יאללה בואי, ממשיכים.״ הבטתי בשמי הפסטל הורודים ואיך שהם משתלבים באופן מושלם בשבירה עם הדשא הירוק שתחתיהם, והעננים שנצבעו בגווני לבנדר הופכים בדמיוני לכבשים גועות ומנומנמות. שעוני מראה שכבר שתיים עשרה בלילה, ורק עכשיו שוקעת פה השמש. חשבתי עם עצמי ששמי הערביים שלנו הם בעצם שמי החצות כאן. משמע שהסוף שלנו הוא רק האמצע שלהם, ושתמיד אפשר לשאוף ליותר, גם אם זה ליותר שעות של אור יום. זה רק מזכיר לי שוב את התקופה שאני נמצאת בה, בין המכינה לצבא. סוף שהוא התחלה שהיא בעצם אמצע. הבין לבין. נזכרתי שיש לזה שם, תקופה לימנלית.

קמתי, והמשכתי בנדודיי. מחר אנחנו שטים אל אי עם ציפורים נדירות. מי יודע, אולי זה תחילתו של מסע מופלא. מסע של בין ערביים.





#המזווה #קהילת_הבוגרים_של_מכינת_תלם

60 views